המפה, הגבול והעדי הלאומי

שישה חודשים ותשעה ימים - חצי שנה. החדשות חוזרות על עצמן והסוף לא נראה באופק. המדינה במלחמה והלאומיות משתלשלת מצווארנו. ״ישראל גילתה מחדש את הרגש הלאומי ועונדת אותו סביב הצוואר״ - הבהירה אופיר חובב, בכתבה שפורסמה רק שלושה חודשים אחרי ה-07 לאוקטובר, ב״הארץ״ [הכתבה המלאה למנויי הארץ - כאן]. חובב לא הייתה הראשונה להפנות את תשומת הלב למגמות השעה בקרב מעצבי התכשיטים הישראלים, קדמה לה כתבתה של לירז כהן מרדכי למגזין ״פורטפוליו״ [לכתבה המלאה - כאן]. בזמן שכהן מרדכי נתנה כמה דוגמאות בודדות, חובב עשתה לקוראיה ולנו שירות מן המעולים: בעבודת שטח מקיפה ויסודית, היא נסחה רשימת מכולת של ידוענים שהחלו עונדים את העדי הלאומי התורן, לצד סקירה מפורטת של דוגמאות עיצוב עדכניות. שתי הכותבות התייחסו למגוון ׳סמלים׳, המבקשים לשיטתן לבטא את זהותנו, את מידת ההזדהות והשייכות למחנה זה או אחר, בכפוף למדד הפטריוטיזם. ״מהלאומי עד ללאומני״ הצהירה חובב ומנתה שורה של תליונים שהפכו פופולריים אד הוק; חמסה, ח״י, מגן דוד ודיסקית צה״ל על ריבוי וריאציות הכיתוב שעליה החל מהססמה הפוליטית: ׳הלב שלנו שבוי בעזה׳ ועד ברכת הכהנים. אחרונה חביבה היא כמובן שרשרת מפת ארץ ישראל השלמה - ״ההארדקור בגרסת התליונים הבומבסטיים״ - קבעה חובב.

מגן הדוד, כמו העם שנזכר לענוד אותו – הוא הנבחר. משלל הדוגמאות אותן הזכירה חובב, כמעט ואין מותג שפסח עליו. עבור חלק מהמעצבים, דוגמת הניה דניאל, מגן הדוד, כמו גם החמסה והעין משתלבים באופן טבעי בקו העיצובי של המותג. באשר לאחרים, דוגמת שירלי איציק הותיקה למותג רובי סטאר, המהלך היה מעט חריג ואף היו מבין ידידותי מי שחרה אפה נוכח עוניה של המחשבה העיצובית. אולם דלות דומה משותפת למרבית העיצובים הנדונים. ספק אם הסיבה לכך נעוצה בפשטות העקרונית הנדרשת מסימן המשמש סמל - ״הקיצור העצום שבהבעה, הריכוז המקסימאלי שבגיבוש הציורי של המשמעות״ כדברי גרשום שלום [גרשום שלום, ״מגן דוד - תולדותיו של סמל״, משכן לאמנות עין חרוד, 2008]. סביר יותר כי חולשת הדמיון בליבוי דרישות השוק הן העומדת בלב ההחלטות הריאקציונריות המובילות לאינפלציה של מגני דוד בחנויות התכשיטים המסחריות והאינדי כאחד. לטובה ניתן לציין רק את עיצוב הטבעת של אריק וייס, אשר פילח את מגן הדוד אופקית לשנים. הלכה למעשה וייס יצר שתי טבעות מהן ניתן להרכיב מגן דוד [קישורית לעמוד האינסטגרם של וייס - כאן]. מהלך שניתן אולי להתייחס אליו כמושגי ואף להתפלפל על משמעותו, אך אין זה מענייננו כאן, שכן דוקא המפה אשר בעיני וייס ״די מכוערת״ ברמה הצורנית, ראויה לתשומת ליבנו.

בין המעצבים אותם מונה חובב, רק גינת מויאל למותג תכשיטי היוקרה Hot Crown העזה לעשות תליון מפת ארץ ישראל. לצידה ניתן למנות גם את מיטל בר נוי למותג Jools שצילום גדול של תליון המפה אותו יצרה מפאר את כותרת הכתבה של כהן מרדכי. אלו מצטרפים לערב רב של חנויות רחוב מסחריות המציגות שלל דוגמאות נוספות, מעשי ידי מכונות, בסין. לא מדובר כאן בתופעה חדשה ואף לא ייחודית לישראל ולישראלים. חיפוש זריז בגוגל יגלה מגוון עשיר של תליוני מפת ישראל לצד תליונים כמעט זהים בצורתם של מפת פלסטין, דוגמתו עונדת פלסטיה אל׳קאד (Plestia Alaqad), עיתונאית-משפיענית ילידת עזה (4.7 מיליון עוקבים), אשר עזבה את ביתה שבמרכז הרצועה אי שם במהלך חודש נובמבר.

במבט ראשון, שני החיפושים זה לצד זה נראים כמו הקדמה של סרטון טיקטוק שכותרתו ״תגידו שיש סכסוך מבלי לומר שיש סכסוך״. מבט נוסף יבחין באי אילו הבדלים דקים בין שתי הצורות; האחד הוא היעדרו של הגולן מהתליון הפלסטיני, כמו גם סיום הגבולות בצידו המערבי של נהר הירדן. האם אלו מצביעים על מידה של סולידריות פלסטינית לאחיהם? יש רק לשער. האם כאן טמונה סוף כל סוף התשובה לשאלה מה המשותף בין העמים? ״אולי רק טעמם הרע״ - הטיחה לעברי חוקרת האופנה קרן גיא-קרן.

בזמן שעל טעם ועל ריח אין להתווכח, במופעים של לאומנות בהחלט נופל טעם לפגם. חיפוש זריז באמזון יעלה את באשת הלאומנות העולמית. במחיר שווה לכל נפש, החל משני דולר בלבד, אפשר לרכוש תליון של הודו, איראן או סוריה, את כל יבשת אפריקה ואת קניה, את אריתריאה ואת מצרים בנפרד, כמו גם את מרבית מדינות דרום אמריקה. לא מפתיע כי בין מדינות אירופה נמצא רק את איטליה וכן את סיצילה לחוד, כמו גם את האי קורסיקה שתביעתם לאוטונומיה נידונה שוב במרץ 2022 בידי ממשלת צרפת בעקבות גל של מחאות אלימות. על כן כתופעה של התרבות החומרית, תליוני מפות מדינות הלאום, אינם סמלים כלל וכלל. לכל היותר מהווים הם את ניצחונה החזותי של המהפכה הלאומית, של כל אותן קהילות לאום מדומיינות שהקשר בינן לבין המקום לא יותר אותנטי (במובן של ילידי או מקורי תרבותית) מהפנים של בלה חדיד.

הזהות בין שני התליונים זה הפלסטיני מחד וזה הישראלי מאידך מטרידה יותר מכל אמירה או מעשה של הדוגמנית המושמצת במחוזותינו. לא משום שיש בדברים הפתעה, אלא דוקא מפאת השעמום. אילו הפתיע, ודאי היינו מתמלאים זעם, אולם הברור מאליו אינו מכעיס, הוא מרפה ידיים. העדר האפשרות להסכים על הגבולות, מקפיא, עוצר את הזמן והמחשבה מלכת, אין האונים נצרב בבשר, הגוף כולו הופך לנציב מלח. לפנינו שניים התובעים את אותו הדבר. דומה שאף התכסיס המפורסם של שלמה המלך לא היה עוזר. מקום בו מיטב המוחות הצבאיים והמדיניים כושלים, קל וחומר כי הכלים העומדים לרשות המעצב בטלים בשישים.

״בתחום העיצוב, האסתטיזציה של כלים טכניים, מוצרי צריכה או אירועים שונים כרוכה בניסיון לעשותם אטרקטיביים יותר, על מנת שיקסמו למשתמש ויפתוהו״ - מסביר תאורטיקן האמנות בוריס גרויס במסגרת דיון אודות האקטיביזם האמנותי. גרויס ממשיך וטוען כי בניגוד לאמנות אשר מרוקנת את הכלי מתוכן, תכליתה של האסתטיזציה בשדה העיצוב הינה ״לשפר את השימוש הזה ולהפיצו על ידי כך שיהיה ידידותי יותר למשתמש״ [גרויס, בוריס, ״על אקטיביזם אמנותי״, אשר עמי (מתרגם), פורסם ב׳ערב רב׳, 05 לפברואר, 2015, קישורית - כאן]. אם כך נשאלת השאלה, האם העיצוב יכול לחרוג מתפקידו זה? להיות דבר מה הפועל בשדה אקטיביסטי מבלי ליפול לקלישאות היצג וסיסמאות על חולצות טי? בהקשר הנוכחי דוגמה בודדת עולה בדעתי. עיצוב שולחן קפה של המעצבים עדן אוחנה ואהוד בן מנשה. אי שם מרחק יריקה היסטורי ואלפי שנות אור פסיכולגיים, בחיים שלפני ה-07 לאוקטובר, השניים עיצבו שולחנות קפה תחת הכותרת ״מהם הגבולות שלנו והאם יש לנו בכלל?״ [קישורית לעמוד האינסטגרם של עדן אוחנה - כאן]. הלכה למעשה מדובר בשני שולחנות זהים בגודלם, האחד של ארץ ישראל השלמה, זהה בצורתו לתליון המפה הנידון כאן, בעוד השני מציג את גבולות ישראל נקיים מכיבוש. השאלה כאן לא נוגעת לעצם הכיבוש או לזכותנו לחיות על האדמה הזו, אלא לפערים הצפים מהשוואה זו. הלא בגין הפערים הללו, שנוצרו בשישה ימים בלבד - בין ה-04 ליולי לבין ה-10 ליולי 1967, ניצים אנו עד היום. כפי שטענו בשנות התשעים גדעון ארן וזלי גורביץ׳; ״מה שלא היה עד לאותו רגע מקום היהודים, התקבל באחת כמקום היהודי, ששלמותו הקרקעית מבטיחה שלמות יהודית או יהדות שלמה״ [גורביץ׳, זלי, 2007 ״על המקום״, ע״מ 59, מקור מקוון: כותר, קישורית - כאן]. מכאן שהשאלות המפלגות אותנו; סיפוח, נסיגה, אף התגובה הנאותה למופע האורקולי במוצ״ש בחסות איראן, כולן פועל יוצא של שינוי ׳קונספציה׳ היסטורי זה. על כן, הרבה לפני שתוהים איפה יעבור הגבול, יש להמשיך ולהדהד את השאלה: האם יש לנו גבול?