2022 - סיכום שנה

עברה מעל לשנה מאז הפרסום האחרון שלנו, נקלענו לקשיים וצמצמנו פעילות. אך עם שובם של ירידי מסה פרנקפורט לפעילות תקינה, חזרנו בחסות הפרסום לסיכום שנה.

[היימטקסטיל, כמובן! למידע נוסף על היריד - ראו מטה, או עקבו אחר עדכונים בדף האינסטגרם שלנו].

אם כן, נתחיל מן הבלתי נמנע - המוות. השנה נאספו לאבותיהם שני מעצבים כבירים לכל הדעות; איסי מיאקי (אפריל, 1938 - אוגוסט, 2022) וטיירי מוגלר (דצמבר, 1945 - ינואר, 2022). לתפיסות העיצוב של השניים אפשר אולי היה להתייחס כאל דיכוטומיות - ריסון הגוף מול חירות התנועה, אולם הואיל ותפיסות גוף, הגם אם משלימות, מונחות על ספקטרום (בעברית, מקשתת) של עמדות, נתייחס לכך כמתח. זה העומד בבסיס היחסים שבין הגוף לבין פריט הלבוש, בין הלובשת לבגד. יותר מכל, מתח זה ניכר בבסיסו של ההיגיון התכנוני של מדים; הצורך לאפשר תנועה מירבית לגוף מול הכורח בהגנה. מדי עבודה, מדי צבא, אדרבא שריון הגוף הוא ככל הנראה הדוגמה טובה ביותר לפריט שמחד צריך לאפשר תנועה, ומאידך להגן על הלוחם מפני צרו, ואף ליצוק או לפסל את גופו לכדי דמות המטילה אימה.

אכן מילים כגון, יציקה ופיסול היו חלק מאוצר המילים של טיירי מוגלר. בראיון שערך עמו טים בלנקס, עבור BOF, חודשיים בלבד לפני מותו [קישורית לתסכית של BoF - כאן], מוגלר מבקש להשוות את פריטי הלבוש שיצר לפסלים, לכל הפחות, לראות בהם מעין שרידים מקודשים - ״relics״ - אומר מוגלר ומסביר כי כך הלקוחות שרכשו את הפריטים מתייחסות אליהם. כשם שציור קלאסי או פסל יכולים לזכות לחיי נצח, כך גם הבגדים שעיצב אלמותיים, הלא במילא "...it was that much of an effort…". כאן נגלית נקודת השקה בינו לבין איסי מיאקי, היפני שכבש בתחילת שנות התשעים, את שבועות האופנה של פריז, שכן השילוב של מלאכת היד והפיתוח הטכנולוגי עמדו בלב הפעולה העיצובית של שני המעצבים. עבור מוגלר זוהי עבודתם של בעלי המלאכה הרבים והמגוונים עמם עבד ואשר מעבודתם התפעל, אולם בשביל מיאקי מדובר במחקר, בתהליך, אשר יכול למוטט או לכונן עיצוב. במקרה של מיאקי, זהו תהליך משותף, של יצירה קולקטיבית, בו נוטל חלק כל צוות הסטודיו שהקים בטוקיו, בשנת 1969.

בניגוד למוגלר, מיאקי יצר פריטים קלילים, המעניקים חירות מירבית לגוף, מכאן גם החיבור של המעצב למחול והשימוש התדיר ברקדנים, תחת דוגמנים [למשל אך לא רק, בקולקציית קיץ/אביב גברים 2021, בה דנו עם קרן גיא ותמר פרידמן - קישורית - כאן]. בסרט דוקומנטרי אודותיו בבימויה של סטסוקו מיורה (Setsuko Miura) משנת 2002 [כדאי לצפות, בין היתר, כיוון שבסרט מתועד תהליך העבודה על הקפלים - pleats והפיתולים - twists המזוהים עם המעצב - קישורית לסרט - כאן], מיאקי, משווה בין העיצוב שלו לבין זה של מדלן ויונט (Madeleine Vionnet), מעצבת האופנה הצרפתיה שהתפרסמה בשליש הראשון של המאה העשרים ואומר:

"Vionnet sculpted her clothes onto the body. I move mine away, leaving the individual lots of room to play״.

מעל לכל, שומה על הפריט להיות לביש, להתקבל על ידי הקהל, או במילים אחרות, בשום אופן לא לחטוא לערך השימוש. הרעיון הבסיסי הוא של פיסת בד אחת (One piece of cloth), שאינה תובעת לה כל טיפול מיוחד, ניתן פשוט לזרוק אותה למזוודה ולטייל. אולם לא השימושיות ואף לא המשתמשות הם חלק מהלקסיקון של מוגלר, שהפריטים שעיצב תופסים מרחב, למען האמת, כובשים אותו, לא פחות מהנשים הכובשות שעבורן עוצבו: ליז טיילור, אימאן, ג׳רי הול, ביונסה, קארדי בי, וכמובן, קים קרדשיאן. נשים שהן עצמן דימוי, פסל חי, לא רק צלמית אלא איקונוסטאזיס שלם של עוצמה וכוח נשי. השאלה שעלינו לתהות עליה כעת, היא מיהם ממשיכי דרכם היום?

קים קרדשיאן, האישה שהציתה את דמיונו של מוגלר, והינה האש היוקדת עבור דמנה (Demna), המעצב הראשי לבית בלנסיאגה, כמעט ונאכלה על ידי מעריציה, בלהבות קמפיין הילדים המושמץ של החברה. קרדשיאן נאלצה להביע את מורת רוחה ביחס לקמפיין בעקבות שורה ארוכה של תגובות גינוי ציבוריות, ביניהן שלילת פרס ה-BoF VOICES מדמנה [להודעה הרשמית של BoF - כאן ולכתבה - כאן]. אולי יותר משהקמפיין שערורייתי, הרי שהוא עורר שערורייה, שגררה אחריה שורה ארוכה של גלגולי אשמה. הצלם האיטלקי גבריאל גלימברטי (Gabriele Galimberti), הפקיד את האחריות בידי החברה, כאשר טען שלא הורשה לבחור את הפריטים המצולמים. בעוד החברה עצמה, שלכאורה, נטלה אחריות מלאה על שיקול דעתה הקלוקל, המשיכה לגלגל את האחריות לחברת ההפקות נורת סיקס (North Six Inc) ולמעצב הסט ניקולאס דה-ג׳ארדין (Nicholas Des Jardin) בכך שהגישה תביעת פיצויים על סך 25 מיליון דולר, זמן קצר לאחר פרוץ המהומה.

יש מי שהגדילו לעשות ובנו תיאוריית קונספירציה לפיה החברה מעודדת בהיחבא ניצול ילדים. כתבת הגארדיאן ג׳ס קארטנר-מורלי (Jess Cartner-Morley) חוזרת על טענות אלו ומרפרפת לקמפיין מוקדם יותר של בלנסיאגה בו, על שולחן העבודה, במשרד בו מצולמת איזבל הופר (Isabelle Huppert), מופיע ספרו של הצייר הבלגי, מיכאל בורמנס (Michael Borremans), אשר לרוע מזלו צייר, בין היתר, עוללים מעורטלים. עוד באותו קמפיין, ניקול קידמן, מצולמת, כאשר מתחת לתיק שעל שולחנה, מסמכים משפטיים מתוך דיון של בית המשפט העליון האמריקאי, בדבר נפקות הזכות לחופש ביטוי, על דימויים של ניצול ילדים [לכתבה המלאה - כאן].

החוק הפדרלי בארצות הברית, מגדיר פורנוגרפיה של ילדים כדימוי חזותי שיש בו ׳התנהגות מינית מפורשת׳ (sexually explicit conduct), בעוד זו האחרונה כוללת בהכרח משגל ו/או ערום [להגדרות החוק - כאן וגם - כאן]. אף לא ברמז, ניתן להזהות מה מאלו בצילומים שפרסמה בלנסיאגה. על כן, צריכה להישאל השאלה, מדוע דובי בחולצת רשת, נתפס פרובוקטיבי? ואם אכן, כזה הוא, מדוע הדימוי הפרובוקטיבי, נושל מטיבו הביקורתי? הלא, פרובוקציה, באשר היא, הינה בהכרח התעמרות בסדר הקיים, על כן מניה וביה קיים בה יסוד של מחשבה ביקורתית הגם שהסגנון עלול להיות שלא לטעמנו.

סערה נוספת בה הייתה מעורבת בלנסיאגה זמן קצר לפני, נוגעת, כמובן, למי שהיה בן זוגה של קרדשיאן, המוזיקאי קאנייה ווסט, או בשמו העדכני - YE. החברה ניתקה מגע עם המוזיקאי בעקבות שורה ארוכה של אמירות ומעשים פוגעניים. לאדידס לקח ארבעה ימים נוספים, ואף הם ביטלו את חוזה ההתקשרות לשיווק קו הבגדים הפופולרי YEEZY, אשר על פי הערכת דיאט פראדה, מניב לחברה רווח של שני ביליון דולר בשנה [לתקציר של דיאט פראדה - כאן]. מעניין לציין שהתקשורת האמריקאית עסקה רבות בכימות שווי ההון של ווסט מחדש, אולם דומה שרק מעטים ביקשו לבחון את מצבו הנפשי של האיש שהתנהגותו מסלימה מרגע לרגע. האם בשנים הקרובות, אנו צפויים להיות עדים לקמפיין ציבורי לשחרורו מבית חולים פסיכיאטרי? ״Free Kanye״ או אולי "Kanye Life Matters״ - רק ימים יגידו.

מאסונות וסערות, נעבור לאירוע שיש בו מן העצב המתוק. המעצב הבלגי רף סימונס הודיע בסוף חודש נובמבר על סגירת בית האופנה שלו. השמועות אומרות כי סימונס, אשר לפני כשנתיים מונה למנהל משותף לצד מיוצ׳ה פראדה, ירש בסופו של דבר את מקומה. נכון לעת זו, השניים עיצבו מספר קולקצית יחדיו, ולדעתנו נושבת מהן רוח מרעננת. אבל אל תאמינו לנו, כנסו ותשפטו בעצמכן: אביב/קיץ 2021 - כאן, סתיו/חורף 2021 - כאן, אביב/קיץ 2022 - כאן, סתיו/חורף 2022 - כאן, אביב/קיץ 2023 - כאן. האם פראדה בידיים טובות? עקבו אחרי דף האינסטגרם שלנו בשבועות הקרובים והביעו דעתכן. [מי שעוד לא עוקבת, כנסי - כאן].

בישראל, תמונת המצב משאירה פחות מקום לאופטימיות. המעצבת התל אביבית הותיקה, דורין פרנקפורט, הודיעה כי לאחר ארבעים שנות פעילות, תסגור את מפעל הייצור ברחוב שוקן וכן את כל חנויות הרשת, להוציא חנות הדגל, שברחוב דיזינגוף. פרנקפורט אשר נשאה את הייצור המקומי כנס וכדגל הביעה פעמים רבות מורת רוח ממגמת הצמצום של הייצור בישראל. באוקטובר האחרון, בראיון לכתבת כלכליסט, עילית מינמר, צוטטה פרנקפורט באומרה: ״כדי שתפרח פה תעשייה צעירה, לא צריך הליקופטר עם כסף. סובסידיה לא צריכה להיות בכסף. אפשר להקל ברגולציה, בנגישות, בחשיבה עסקית״ [לכתבה המלאה - כאן]. בעמדה דומה מחזיק גם דני אלחרר, יצרן פריטי אופנה מהירה מדרך יפו-תל אביב, אשר לאורך שלוש השנים האחרונות מנהל מאבק עיקש מול גורמי הממשל ותובע שינויים רגולטוריים. בשיחה שערכנו עמו סיכם אלחרר את השנה האחרונה ואמר: ״השנה יותר מאי פעם, אנחנו, היצרנים המקומיים, מופלים לרעה מול אתרי המסחר הגדולים מחו״ל. בעוד אלו פטורים ממע״מ ועוד מקבלים הקלות נוספות מצד דואר ישראל, היצרן המקומי נאלץ לשלם קרוב לשלושים שקלים לכל חבילת דואר, ובנוסף לכך לגבות מע״מ על המוצר. במצב דברים שכזה, אין לנו שום סיכוי להתחרות. מה גם שכל זה קורה בתקופה של עליית מחירים מטורפת על חומרי הגלם והסחורות, אינפלציה בכל העולם, זינוק של הריבית, שמעלה את ערך הכסף ומעיבה מאוד על אותם עסקים שעובדים במינוף גבוהה מול הבנקים״.

הפגיעה בייצור המקומי, לא תמיד מגיעה מבחוץ, למצער לנו, לעיתים קרובות היצרן המקומי סובל דווקא מבית, כתוצאה מקריסת עסקיהם של קולגות. זהו מצב הדברים במקרה של רשת האופנה המהירה גליתה. בתחילת שנה זו, נפתח נגד החברה הליך פשיטת רגל, בגין חובות על סך 26 מיליון שקל. מתוך כך 8.4 מיליון ש״ח חייבת החברה לבנקים ו-13 מיליון ש״ח נוספים לספקים ונותני שירותים. נתונים אלו עולים מדיווח של כלכליסט [לכתבה - כאן]. יש רק לשער שיתרת הסכום מהווה חובה של החברה לעובדיה. ביתר דיוק, יש להדגיש ולומר, עובדות, כפי שעולה מדבריה של עו״ד ליזה חדש, המייצגת את עובדי החברה ואשר צוטטה בכתבה של ynet באמרה: ״מרבית העובדים למעשה הן עובדות, אימהות חד הוריות חלקן, נשים הרות המתקשות לשלם משכנתאות ושכירות, ממש עד כדי קניות של דברים בסיסיים לילדיהם״ [לכתבה המלאה - כאן].

מייסדת החברה, גלית מלכין, התחילה את דרכה בשנת 1998, כבעלת חנות בגדים בעיר עפולה. לאורך שנים עבדה מלכין בסיטונאות ובקמעונאות במקביל. בחמש השנים שקדמו למשבר הקורונה, מלכין צמחה והרחיבה את הרשת עד כדי הפעלת 29 סניפים, חלקם בזכיינות. כיום ממשיכה מלכין להפעיל 12 סניפים, אתר אינטרנט, ודף אינסטגרם פופולרי במיוחד תחת השם GALITA Fashion, לו 255K עוקבים. מעניין כי בנוסף לדף ותיק זה, חיפוש ביישומון מגלה, דף נוסף, חדש למדי, תחת השם GALITA USA [קישורית לדף - כאן]. הרשומה הראשונה בפיד של דף זה, עלתה בחודש ספטמבר שנה זו והאחרון עלה ביום 21 לדצמבר, 2022. GALITA USA מיועד אמנם לסיטונאים בלבד, אך תחת חלק מהתמונות שלו מתוייג גם הדף הקמעונאי הותיק GALITA Fashion. זאת ועוד, מרשם החברות האמריקני מגלה כי החברה GALITA USA LLC התאגדה בלוס אנג׳לס בינואר 2022 [לתקציר מסמכי הרישום - כאן]. החברה, כמובן, לא רשומה על שם מלכין או בעלה. האם מדובר בחלק מהליכי השיקום שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת? למצער לנו, הנתונים שבידינו לא מאפשרים לקבוע מה טיב הקשר בין החברות ומהי הנפקות שלו על ההליכים המשפטיים בהם מעורבת החברה. כל שנותר לנו הוא לקוות לפתרון מהיר ויעיל, בראש ובראשונה, לטובת העובדים.

מאה עובדי טקסטיל נוספים יאבדו את פרנסתם בשנה החדשה, עם סגירת אופיס טקסטיל -מפעל האשפרה וההדפסה האחרון שפעל בארץ. המפעל שהוקם לפני כחמישים שנים ומשנת 1993, היה בבעלותו של איש העסקים אליעזר פישמן, הסב רווחים נאים לבעליו לאורך שנים רבות. עם קריסת עסקיו של פישמן, בשנת 2017, נמכר במסגרת הסדרי החובות של קבוצת פישמן, לארבעה משקיעים ביניהם צבי מאיר, המייסד והבעלים של חברת הטקסטיל עופרטקס תעשיות, כמו גם אבנר שחם, אברהם פדידה ואמנון חדד שעד אז לא היו מעורבים בתעשיית הטקסטיל כלל. הקבוצה רכשה את המפעל מכונס הנכסים בשווי 16.5 מיליון ש״ח ובאותה שנה קרן ריאליטי, בנק לאומי ואפריקה ישראל רכשו את הקרקע עליה יושב המפעל בשווי של 105 מיליון ש״ח. באשר לקרקע, הרי שהוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תל-אביב דנה בתוכניות פיתוח במסגרתן יתבצע שינוי ייעוד של הקרקע למגורים של 730 יחידות דיור. כך על פי דיווחי כלכליסט בחודש ספטמבר האחרון [קישורית לכתבה - כאן]. ההחלטה על סגירת המפעל אינה פתאומית כלל וכלל. לאורך שנים חלה ירידה הדרגתית בהיקפי הייצור של אופיס טקסטיל. בראיון לדה מרקר, מסביר יו״ר המפעל, אבנר שחם כי עידוד היבוא והורדת מכסות המגן על ידי הממשלה הוביל את כלל התעשיה למצבה העגום - ״המצב הקשה של התעשייה לא התחיל היום. זה נובע מהתנהלות ממשלות ישראל לדורותיהן״ [קישורית למי שיש לה מנוי - כאן].

בנימה אישית, נאמר כי אנו מצרים מכל הלב על סגירת המפעל ומוקירים לאופיס טקסטיל על שנים רבות של תמיכה באגודה הישראלית לאופנה וטקסטיל ובפרט על מתן החסות לביתן המעצבים הישראלים ביריד היימטקסטיל.